פוסט מתאריך 05.04.2024

בהפגנת התמיכה בנפגעות ונפגעי צבי טאו מול הפרקליטות בירושלים דרשנו מהפרקליטות להמליץ על העמדה לדין בכדי שאשמתו של הרב טאו תתברר בבית המשפט, אך האם באמת מצבה של מערכת המשפט בישראל כיום מאפשר לאמת להתגלות בהליך המשפטי?

בתכנית דיני נפשות שעסקה בפרשת השחיתות של רות דוד נאמרו הדברים הבאים:

עו״ד שמעון דולן, לשעבר מנהל המח׳ הכלכלית פרקליטות המדינה: ״לפרקליט מחוז אצור כוח יותר מאשר אצל עשרה שופטים... כמות כתבי האישום שהוא מגיש, כמות התיקים שהוא סוגר או החלטות יומיומיות מעין שיפוטיות שיש לו, זה כוח רב!״

עו״ד ליאור אפשטיין: ״פה קרתה קריסה מערכתית. כל הניסיון הזה לנסות לראות: ההוא מושחת, ההוא תפוח (רקוב) – אין פה שום תפוח, יש פה מפעל לייצור רשע. יש אשראי שאנחנו כציבור מעניקים לפרקליטות. אנחנו כציבור מעניקים להם את האשראי, אנחנו יוצאים מתוך הנחה שפרקליט לא משקר.״

ואביגדור פלדמן מסכם כך: ״לצפות שבית המשפט יראה את העוול שנעשה לך בוקע מתוך התיק? סיכוי נמוך ביותר.״

בהפגנת התמיכה מול הפרקליטות נאמרו דברים חשובים, אולי החשוב ביותר הייתה ההצהרה הקולקטיבית: ״אנחנו מאמינים לך ואנחנו נעמוד לצדך״. אנחנו עומדים מול ארגון פשע שפועל מתוך מוסדות המדינה. כל מי שנמצא במעגל הפגיעה הראשון יודע לזהות את הפושעים בשמם ולכן מהווה איום. את האיום הזה מנטרל ארגון הפשע ביעילות באמצעות ערעור על שפיותו של הנפגע. מפתיע עד כמה מצליחים לבודד את הנפגעים מאנשי המעגל השני אשר לא חוו את הפגיעה על בשרם. הספק מחלחל והפחד מתביעות השתקה, מחרם, מהליכה נגד הזרם גורמים לרבים להשהות את השיפוט ולא לנקוט עמדה ברורה.

מאחורי הישיבה על הגדר עומד הלך המחשבה הבא: אני לא יכול לדעת בוודאות של 100 אחוז שהנפגע לא משקר ולכן אשאר ״נייטרלי״. הפוגע הפסיכופת משקר ומתבסס על השקר כדי לשרוד. הוא מניח שכפי שהוא משקר, כולם משקרים. מדוע נניח את הלך המחשבה של הפסיכופת ונצא מנקודת הנחה שכולם משקרים?

האמירה: ״אני מאמין לך״ למעשה אומרת ״אני אינני פסיכופת, ואני לא חושב שהאדם מן הרחוב משקר בנושאי פגיעה מינית, גילוי עריות ופדופיליה. ההנחה הסבירה יותר היא שאדם קם וזועק על פגיעה מינית משום שהוא באמת נפגע. ההתקפה על הלך המחשבה הטיבעי הזה מתבססת על הדרישה המדומה להחזיק בוודאות של 100 אחוז שאכן הייתה פגיעה. זו דרישה מדומה משום שאנחנו לא בית משפט, אנחנו בעולם של ערבות הדדית ואהבת לרעך כמוך. בעולם הזה, התגובה הטבעית לזעקה על פגיעה מינית היא אמפאתיה.

אבל אני חושב שלא די באמירה ״אני מאמין לך״. אני רוצה להציע סוג אחר של אקטיביזם עבור אנשי המעגל השני שלא נפגעו בעצמם. אנשי המעגל השני יוצאים היום להפגנות באלפי אלפים, רובם יצאו זה מכבר להציל את בג״צ בלי לדעת שבג״צ כבר נפל הלכה למעשה בידי מאפיה של פדופילים אשר הפכו אותו לכלי בידם להשתקת אימהות שזעקו לעזרה אך ילדיהם הרכים נגזלו מהן בחסות הליכים משפטיים לא חוקיים. רובם לא מודעים לכך שהשחיתות כבר אוחזת בערכאות הערעור הגבוהות ביותר.

אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף

כך נכתב על החולצות בהפגנת התמיכה.

כדי שצדק יעשה בבית המשפט, עליו להשתקף משמיים, וכדי שישתקף משמיים על האמת לצמוח מהארץ וזה התפקיד שלנו. לא די באמירת ״אני מאמין״ אלא מוטלת עלינו חובה להדהד את האמת ולשם כך עלינו ללמוד את הסיפורים האישיים ולהגיע לרמת בקיאות המאפשרת לנו לא רק להאמין לנפגע אלא גם לשמש לו פה ולהפיץ את הסיפור שלו ברבים. לימוד הסיפור האישי הוא מעשה מובהק של אקטיביזם מסוג אחר. הוא דורש מאמץ רב, אולי רב יותר מאשר עימותים עם שוטרים ומכתזיות. העימות הוא עימות ישיר עם המאפיה ולא עם הבובות ששמו לנגד עיננו כדי להסיח את דעתנו. מסוג האקטיביזם הזה הם באמת פוחדים.

לא ממצור על הכנסת הם חוששים, אלא ממצור על השקר.

קישור לפוסט