עת לאהוב: המסר, המאבק, והדרך קדימה
מתוך המאבקים המשפטיים והרעש הציבורי, התבהרה לי תובנה אחת פשוטה: מול שיטת "הפרד ומשול" שכל כך מאפיינת את המערכות, התשובה חייבת להיות חיבור ואהבה. את התובנה הזו מהדהד הלוגו "עת לאהוב". הוא התחיל כביטוי אישי. התחלתי לרסס אותו על חולצות באמצעות שבלונה, והתגובות הפתיעו אותי. ראיתי כיצד אנשים עוצרים אותי ברחוב ולא נשארים אדישים למסר. לשאת את המסר ״עת לאהוב״ במרחב הציבורי זו פעולה שמשנה תודעה.
החנות באתר היא דרך פשוטה לקחת חלק ולהפיץ את המסר הלאה. בנוסף, כל רכישה מהווה תמיכה ישירה וחיונית במאבק המשפטי המורכב והיקר שנכפה עליי.
מקרה מבחן: המאבק על סיפור אחד
כדי ליישם את התובנה ששינוי אמיתי מגיע מהתעמקות בסיפור האישי, צללתי אל תוך סיפור אחד, קשה ומורכב. המטרה הייתה להשתמש בכל הכלים שפיתחתי – אמנות, תיעוד, והפצה ברשת – כדי להביא לאור מה שהאמנתי, על בסיס ראיות רבות, שהוא עוול מערכתי חמור.
אך הסיפור נלחם בחזרה, ובאופן בלתי צפוי.
המעורבות העמוקה שלי בפרשה זו לא הובילה לתיקון, אלא למערכה משפטית ארוכה ומתישה שהופנתה כלפיי. איני יכול להרחיב על פרטי ההליכים המרכזיים, שכן הם מתנהלים בדלתיים סגורות, אך אוכל לומר זאת: הפעילות האמנותית והציבורית שלי, שנועדה לחשוף את מה שתפסתי כאמת, הפכה לבסיס למאבק משפטי מורכב ויקר.
השיא הגיע כאשר המקור שעליו ניסיתי להגן, "התהפך", ניתק קשר, והותיר אותי להתמודד לבד. לא רק זאת, אלא שהיא ושותפיה החלו להפיץ עליי ברשתות החברתיות דברי שקר חמורים.
לאחר שכל הדלתות נסגרו, ולאחר ששמי הטוב הוכפש, לא נותרה לי ברירה אלא לפנות בעצמי לבית המשפט לתביעות קטנות, ולהגיש תביעת לשון הרע כדי לנקות את שמי ולספר את הסיפור מנקודת המבט שלי.
המסע הזה לימד אותי שיעור חשוב. יצאתי לדרך מתוך אמונה שהדרך לתיקון עוברת דרך הסיפורים האישיים של אחרים. בסופו של דבר, נאלצתי לספר את הסיפור האישי שלי. הבנתי שלמעשה, לכל אחד מאיתנו יש סיפור, ולכל סיפור יש את הכוח להוביל לשינוי. האתר הזה הוא ניסיון לספר את הסיפור שלי.
כשהמחאה הופכת לאמנות
התקווה שהתעוררה עם הקמת "ממשלת השינוי" התנפצה במהירות. נאום הסתה של ראש הממשלה החדש נגד מי שבחרו לא להשתתף בניסוי רפואי הבהיר לי שהבעיה אינה אדם כזה או אחר, אלא גישה מערכתית עמוקה. המאבק האישי שלי שינה פנים: הוא כבר לא היה נגד פוליטיקאי, הוא הפך למאבק על עקרונות – על חופש הפרט ועל זכויות אדם, נגד כפיית התו הירוק וחוקי הסמכויות הדרקוניים.
התחלתי לגזור דמויות מהתמונות שצילמתי בהפגנות, להפוך אותן לאיורים, ולשלב אותן יחד כדי לנסות וללכוד את האנרגיה הייחודית של המאבק על החופש.
במקביל, הפעלתי את דף הפייסבוק "עת לאהוב - מחאה של אהבה" ותיעדתי אירועי מחאה רבים בשידורים חיים. השפה הגרפית הזו הפכה לחלק מהנוף של המחאה, והיא שימשה אחרים ליצירת כרזות וקריאה לפעולה. זו הייתה הוכחה נוספת עבורי כיצד אמנות ומחאה יכולות להיות שזורות זו בזו.
הדרך לתיקון עוברת דרך הסיפורים האישיים
המסע שלי אל תוך עולם המחאה החל בבלפור, בשנת 2020. הגעתי לשם תחילה כאזרח מודאג, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מתעד את הרגעים דרך עדשת המצלמה והעיצוב הגרפי. חיפשתי דרך לבטא את התחושות המורכבות במילים פשוטות ודימויים חזקים.
הבנתי שלפעמים, לאיור הנכון ולמשפט המדויק יש כוח גדול יותר מנאומים שלמים, האמנתי בכל ליבי שהבאת אנשים לרחוב היא הדרך. לא ידעתי אז שזוהי רק התחנה הראשונה במסע ארוך של התפכחות.
מההמון אל היחיד
לאחר פעילות אינטנסיבית ברחובות, תיעוד והפגנות, החלה לחלחל בי תובנה מטרידה: למרות האנרגיה העצומה, תחושת השליחות והאחדות, דבר מהותי לא באמת השתנה.
הבנתי שהפגנות המוניות, חשובות ככל שיהיו, הפכו למעין "שסתום לשחרור לחץ". הן אפשרו להמון לזעוק את כאבו, אך בסופו של יום, המערכת ידעה להכיל אותן ולהמשיך לפעול באותה הדרך. הגעתי למסקנה הכואבת שהממסד עצמו לעיתים מעודד מחאות כאלה, ואף שותל בתוכן גורמים מטעמו, כדי לנתב את האנרגיה הציבורית לאפיקים בלתי מזיקים כמו חסימת כבישים – פעולות שיוצרות תמונות מרשימות לטלוויזיה, אך אינן מאיימות על מוקדי הכוח האמיתיים.
ההתמקדות בדמויות פוליטיות התבררה כטעות. הבנתי שהן לעיתים קרובות רק "בובות על חוט", בעוד שמקבלי ההחלטות האמיתיים נותרים בצל, הרחק מעין הציבור.
נקודת המפנה הזו הובילה אותי לשינוי אסטרטגי עמוק: במקום לצעוק בכיכר העיר על ה"מאקרו", החלטתי להתמקד ב"מיקרו". הבנתי שהדרך היחידה לחשוף את הכשל המערכתי היא דרך הסיפור האישי, המתועד והמבוסס. שם, בפרטים הקטנים של עוול שנעשה לאדם אחד, ניתן להדגים באופן חד וברור כיצד השיטה כולה פועלת.
זו הייתה תחילתו של מסע חדש: מסע של חקירה, של העמקה בראיות, ושל ניסיון להפוך סיפור אישי אחד לראי שבו החברה כולה תוכל לראות את פניה.
